פסק-דין בתיק ת"א 4728-07

פתח דבר:

לא דבר יום ביומו - נדרש בית המשפט ליתן פסק דין בתיק שהוגש בגין נזק גוף עקב תאונת דרכים ועדיין מלאכת ההכרעה, תהא מורכבת וסבוכה, כמו בתיק זה. ביסוד הקושי האמור, עומדת העובדה שאף שמשני האשפוזים הסמוכים לתאונה - יצא התובע כשהוא צועד על רגליו, נטען בהמשך, באשפוז השלישי - כי איבד תחושה ברגליו. עקב כך אושפז התובע זמן ממושך בבית חולים ולאחר מכן, אף מספר חודשים במחלקת שיקום בבית חולים הדסה הר הצופים, עד ששוחרר לביתו כשהוא נתון בכיסא גלגלים.

כך, בתחילה עלה ספק האם הנכות המאוחרת נבעה מהפגיעה בתאונה, אף שלא הופיעה מידית ביום התאונה. על בסיס חוות דעת רפואית, נקבע קשר סיבתי חרף ריחוק המועד, כאשר באותה עת הייתה הנחה שהתובע סובל מ- 100% נכות. ממילא העריכו הצדדים וכן בית המשפט כי עסקינן בפגיעה קשה מאוד, אשר הפיצוי העומד בצידה, תואם את גובהה.

רק לאחר שאף שולמו תשלומים תכופים, על בסיס הנחה זו והתקבלו קביעות של שני מומחים כי אכן יש להכיר ב- 100% נכות (ובנוסף מומחית שיקום סברה שקיימת נכות של 80%) הוצג סרטון שהפתיע, את הצדדים, את בית המשפט וכן את המומחים. בניגוד לקביעת נכות מלאה והנחה כי התובע נדרש לכיסא גלגלים, הוצג התובע באותו סרטון כשהוא מהלך מחוץ לביתו, אף ללא ליווי של אחר. לעיתים הוא נעזר במקל ולעיתים אף הולך כאשר המקל בידיו ואינו מסייע להליכתו.

מטבע הדברים "הפתעה" זו, איינה את הקביעות הרפואיות שהיו עד לאותו מועד. לנוכח הסרטון שהוצג היה ברי כי התובע אינו נכה 100% ואינו משותק ברגליו, ברם לנוכח הנחזה בסרטון הייתה אפשרות שקיימת נכות חלופית נמוכה יותר, בגין אי יציבות בעת הליכתו.

כפי שיפורט להלן, מונו עקב כך עוד שני מומחים ובסופו של יום, הצטברו בתיק זה, חמש חוות דעת של מומחים שונים מטעם בית משפט.

לאור "המהפך" שהיה בתיק ובהנחות שבו, לאחר שהוצג הסרטון - עולות בסופו של יום בין הצדדים מחלוקות רבות מספור. בכלל זה - הן מחלוקות עקרוניות, באשר לדרך בה יש ללכת, מקום בו עולה כי תובע "הונה" (כלשון ב"כ הנתבעת) או "הגזים" (כלשון ב"כ התובע) באשר לנכותו, והן מחלוקות פרטניות, הנדרשות בתיק זה. מטבע הדברים, לעיתים ההכרעות הפרטניות, שלובות בהכרעות העקרוניות.

ולאחר דברים כללים אלה - אין מנוס מלהידרש לדברים לגופם;

1.             ביום 18.12.06, נפגע התובע, יליד 11.4.29 בתאונת דרכים. הנתבע 1 נהג ברכב והנתבעת 2 היא המבטחת. לאחר התאונה פונה התובע לבית החולים העמק בעפולה ושוחרר למחרת היום עם המלצות למנוחה, נטילת משככי כאבים והמשך מעקב רפואי. ארבעה ימים לאחר מכן, ביום 22.12.06, פנה התובע לבית חולים שערי צדק, עקב התגברות הכאבים באזור הגב התחתון והצוואר. התובע צולם ושוב שוחרר. ביום 25.12.06 נבדק התובע שוב, הפעם על ידי אורתופד בקופת חולים, עקב תחושת שיתוק ברגליים. התובע הופנה הפעם לחדר מיון בבית חולים הדסה עין כרם והוא אושפז שם, עד ליום 8.1.07. לאחר מכן עבר למחלקת השיקום בבית חולים הדסה הר הצופים, שם שהה מעל לארבעה חודשים ושוחרר ביום 15.5.07. גם לאחר מכן, המשיך לקבל טיפולים במסגרת אשפוז יום. בשני האשפוזים הראשונים, לא נמצאה עדות לשבר ולראשונה בעת האשפוז בהדסה עין כרם הודגם שבר בחוליות, עם לחץ על עמוד השדרה.

2.             לטיפולי הועברה בתחילה בקשה לתשלום תכוף, כאשר באותה עת הונח כי קיימת פגיעה של כ-100% נכות. עיקר המחלוקת הייתה אז - האם זו נבעה מהתאונה, אם לאו, מקום בו, כאמור, התובע יצא משני האשפוזים הראשונים, כאשר הוא צועד על רגליו. לא היה ברי, האם איבוד התחושה ברגליו, הנכות והנזקקות לכיסא גלגלים, הם פועל יוצא של תאונה שארעה מספר ימים קודם לכן. מטבע הדברים עלתה אפשרות שהנכות שהופיעה לאחר התאונה, אינה קשורה אליה. באותה עת מונה פרופ' ליברגל כמומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה והוטל עליו לבחון הן את שאלת גובה הנכות והן את שאלת הקשר הסיבתי. מאחר ובחווה"ד של פרופ' ליברגל, נקבע קשר בין הפגיעה ובין התאונה, התקבלה גם הסכמה, באשר לתשלום תכוף ששולם.

3.             פרופ' מ. ליברגל - בדק את התובע ביום 14.2.08. בחוות דעתו ציין כי התובע נכנס לבדיקה בעזרת מלווה ועל כיסא גלגלים. התובע היה בהכרה מלאה, שיתף פעולה ומצבו הקוגניטיבי תואר כשמור. בבדיקת הגפיים העליונות צוין כי הכוח הגס שמור. כוח גס 0/5 בכל קבוצות שרירי הגפים התחתונות. צוינו ספסטיות וטונוס מוגבר בגפיים תחתונות. בבדיקת התחושה ציין המומחה: "פלס בגובה 4T,אזורי תחושה בגפיים תחתונות". בדיקות MRI ו-CT שבוצעו לתובע (26/12/2006 - 25) הדגימו עדות לשבר פריקה בגובה 1-2T עם לחץ על חוט השדרה וכן שבר של המנובריום והסטרנום. בדיקת CT מיום 23.7.07 הדגימה עדות לריפוי השבר עם אנקילוזיס לאורך כל עמוד השדרה. המומחה סיכם כי התובע סובל מפרפלגיה תפקודית מלאה, לנוכח השברים האמורים. הפגיעה כוללת גם הפרעה בסוגרים. אף שהמומחה ציין שהתובע היה במצב פגיע, עוד עובר לתאונה (לנוכח קשיון של עמוד השדרה וסכרת) - סבר שהפגיעה בחוט השדרה, היא תוצאה ברורה של החבלה ויש לקשור אותה לתאונה. המומחה העמיד את הנכות על 100% לצמיתות לפי תקנה 29(2)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). במענה לשאלות הבהרה, השיב כי סביר לקבוע ש- 30% מהנכות, ניתן לייחס לאנקילוזיס של עמוד השדרה, ממנו סבל התובע עובר לתאונה. הוא ציין כי זו הערכה בלבד ובדיעבד.

4.             על יסוד המלצת מומחית השיקום, אשר הייתה מסופקת אם אכן זה גובה הנכות (ר' להלן), מונה בהמשך גם פרופ' פינקלשטיין - כנוירולוג מטעם בית המשפט. גם מומחה זה מצא לקבוע קשר סיבתי בין התאונה ובין השיתוק שהופיע בהמשך. הוא ציין כי השיתוק נגרם עקב חבלה בעמוד השדרה הגבי העליון שנצפתה קלינית וגם בהדמיה בגופי החוליות D2-D1. המומחה קבע כי השבר ב- D2 ותזוזת החוליה לפנים, גרמו, מעבר לנזק ישיר למוח השדרה, גם לחסימה של אספקת דם ולנמק משני, לכל רוחב מוח השדרה. צוין כי המהלך הקליני, תואם פגיעה ווסקולארית, עקב לחץ על כלי הדם העורקיים, המספקים דם למוח השדרה. מעורבות מוח השדרה, בפלס D2, מסבירה את התסמונת הקלינית הכוללת פרפלגיה, אי נקיטות חלקית בסוגרים ופלס תחושתי שדרתי D4. גם מומחה זה הכיר ב- 100% נכות, לפי אותה תקנה בה עשה שימוש פרופ' ליברגל. המומחה לא חזר מהקביעה גם לאחר שאלות הבהרה.

5.             בהמשך מונתה ד"ר א. גורדון - כמומחית לשיקום והיא בדקה את התובע ביום 14.8.08. בשונה מהמומחה האורתופדי, היא ציינה כי קיימת יכולת לקום ולהתהלך מספר צעדים בתמיכה, או עם הליכון. עוד ציינה יכולת לבצע תנועות בגפיים תחתונות באופן אקטיבי בכוח 5/+ 2-3 (לפחות), ורמת כוח 4/5, בעת השחרור מהשיקום. לנוכח האמור - היא העריכה את גובה הנכות ב- 80% לפי תקנה 29(2)(ג) לתקנות המל"ל. מומחית זו לא התייחסה לשליטה על סוגרים, מאחר וזו כלולה לעמדתה בחוות הדעת הנוירולוגית. המומחית פירטה בהרחבה את הטיפול הרפואי הדרוש, הביקורות הרפואיות, טיפולי פיזיותרפיה, טיפול נפשי, מעקב במרפאה אורולוגית, מעקב אצל רופא משפחה ובדיקות נדרשות. עוד ציינה אביזרים הדרושים לתובע, כאשר בכלל זה ציינה: כיסא גלגלים, כיסא שירותים/מקלחת, קרש העברה, מזרון נגד פצעי לחץ, כרית לכיסא גלגלים, 1-2 חיתולים ליום, הליכון ויד עזר. באשר לדיור קבעה כי התובע זקוק לדירה בקומת קרקע, או בבניין עם מעלית. עוד ציינה התאמות נדרשות, על מנת שיוכל להתנייד עם כיסא גלגלים, בתוך הדירה. לנוכח הנכות, קבעה כי יידרש גם להסעות לאותם טיפולים רפואיים ומעקבים שציינה. בהתאם לחוות הדעת - התובע יכול להיות עצמאי ברחצה, לבוש פלג עליון, אכילה וטיפול אישי. התובע יידרש עם זאת לעזרה בהעברות, לבוש פלג גוף תחתון, החלפת חיתול, השגחה בהליכה, ליווי לביקורים ולטיפולים. המומחית העריכה צורך בעזרה למשך שמונה שעות ביום, הכוללות עזרה גם בעבודות משק הבית. המומחית לא התייחסה לנושא תעסוקה, נוכח גיל התובע. גם למומחית זו נשלחו שאלות הבהרה. ר' תשובותיה שהתקבלו באוגוסט 2009.

6.             כאמור לעיל, המינוי הנוירולוגי, היה בהמשך לפנייה של ד"ר גורדון, אשר לאחר שמונתה ציינה כי מצאה בבדיקתה פער בין הממצאים הקליניים ובין היכולת התפקודית של התובע. היא סברה כי לנוכח הממצאים הקליניים, יש צורך בחוות דעת נוירולוגית בנוגע להתאמת התמונה הקלינית הנוירולוגית לגובה הפגיעה הספינלית של התובע. בתחילה גם ביקשה מינוי של חוות דעת פסיכיאטרית - כדי לבדוק מצבו הדכאוני, "וכן כדי לבדוק את מקור שיתוק הגפיים התחתונות" (ר' פנייתה מיום 10.9.08). יודגש כי בשונה משני המומחים האחרים, לא יצאה כאמור חוות דעת זו, מהנחה של נכות מלאה, אלא של 80% בלבד, אף זאת תוך הסתמכות על ממצאי פרופ' פינקלשטיין. בחוות דעתה הוסיפה כי חוות הדעת הנוירולוגית נדרשה: "לאור שיתוף פעולה לקוי מצד התובע ופער בין הממצאים הקליניים לבין היכולת התפקודית של מר לוי."

7.             בהמשך לבקשה מטעם הנתבעים לא ניתנה הוראה להגשת תחשיבים בלבד כנהוג, אלא להגשת תחשיבים ביחד עם הראיות והתצהירים, במקביל. מעבר לחומר שהגישו התובעים כחלק מתיק מוצגים עב כרס ( ובו - חוות דעת של מרפאה בעיסוק איילה שיפמן, חוות דעת של שמאי גיורא אנגלהרט וחומר מחברת גולדמן שסיפקה כוח אדם לתובע) - הוגשו עם התחשיב גם תצהיר של התובע ותצהיר של מר שלמה בן עמי, חתן התובע. לאחר שהוגשו ראיות אלה, ביקשו הנתבעים לחקור את שלושת המומחים דלעיל, בטרם יגישו תחשיב מטעמם.

8.             שלושת המומחים הנ"ל אכן נחקרו ולעולה מחקירותיהם, אדרש בהמשך הדברים אגב מתן הכרעתי. בשלב זה אומר רק באופן כללי כי פרופ' ליברגל, רמז שהיה ליקוי באיתור תהליך השיתוק ,בשני בתי החולים שקדמו להדסה ומטעם זה הדרדר מצבו עד שיתוק. לדידו לנוכח גיל התובע ומצבו הרפואי הקודם, הרי שסיכוי לשיפור במצבו יהא בגדר נס ואינו סביר למעשה. כאשר הוצג לו הסרטון בו נראה התובע מהלך עצמאית, בשני מועדים שונים, הוא נותר פעור פה ולמעשה הביע עמדה שהתובע הוא בגדר מתחזה. פרופ' ליברגל לא היה מוכן גם לשוב ולבדוק את התובע, באותן נסיבות. ויוטעם - פרופ' ליברגל, היה גם בין הרופאים שטיפלו בתובע בבית חולים הדסה (באופן מפתיע מי מהצדדים לא העלה טענות בעניין זה) והיה ניכר כי הוא מכיר היטב את המקרה. פרופ' פינקלשטיין - בשונה מפרופ' ליברגל, דיבר על תהליך שיקום אפשרי במשך כשנתיים. כאשר הוצג בפניו הסרטון, בו נראה התובע הולך, הוא התחפר בדעתו כי אכן קיימת נכות של 100%, כפי שנקבע מלכתחילה. הוא פרט עם זאת נכות זו באופן שונה. בכלל זה טען למעשה גם לנכות בתחום האורולוגי. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי קיים קושי רב, לקבל את הטענות שהעלה פרופ' פינקלשטיין בחקירתו, בניסיון להצדיק העמדה הראשונית שבחוות דעתו. היה ניכר כי המומחה נכנס למעין עמדת מגננה אשר היא שהכתיבה את דבריו - לאחר שהוצג הסרטון. לנוכח התרשמותי מאותה חקירה, אכן מונה בהמשך מומחה נוירולוגי נוסף וזאת לבקשת הנתבעת. ר' החלטה מיום 30.10.11, אשר תהווה חלק בלתי נפרד מהכרעתי. ד"ר גורדון, עת נחקרה, נקטה מעין עמדת ביניים, בין שתי הגישות הנ"ל. מחד גיסא היה ניכר כי אף היא כפרופ' ליברגל סבורה שהתובע הטעה ומדובר במצב עובדתי שונה משמעותית מזה שהונח בתחילה. עם זאת, מאידך גיסא, הטעימה כי עדיין קיימת נכות והדבר ניכר מדרך ההליכה הנחזית בסרטון. באשר לתקופת הזמן בה יכול להימשך שיפור במצב התובע היא סברה כי תקופה זו עשויה להגיע אף לפרק זמן של חמש שנים.

9.             בהמשך לחקירות אלה (ר' פרוטוקולים מהימים 16.3.11, 11.5.11) ולבקשות נוספות שהוגשו לתיק, מונו בסופו של יום שני מומחים נוספים; כך מונה ד"ר וולר, כמומחה נוסף בתחום הנוירולוגיה וכך מונה ד"ר אברבנאל, כמומחה בתחום האורולוגיה. בשתי החלטות המינוי ניתן ביטוי לעובדה שקיים סרטון הסותר את הטענות המקוריות של התובע וד"ר וולר אף ביקש לראות את אותו סרטון, עובר למתן חוות דעתו. בקשתו אכן אושרה. בעניין זה ראה החלטות מהימים 30.10.11, 24.11.11, 29.8.12 ו- 4.3.13.

10.         ד"ר ב. וולר - בדק את התובע ביום 25.1.12 כאמור לאחר שראה את הסרטון ובו הליכת התובע, מחודש ספטמבר 2009. המומחה קבע כי הייתה חבלת ראש עם חשד לזעזוע מוח, כאשר לא ברור אם התובע איבד הכרה. לא נמצאו לאחר החבלה ממצאים נוירולוגים, הקשורים לחבלה זו. המומחה מצא הפרעה קלה בריכוז ובזיכרון לטווח קצר, אשר בגינה הכיר בנכות של 5% , לפי תקנה 29(11) לתקנות המל"ל. באשר לחבלה בעמוד שדרה - הוא הפנה למסמכים הרפואיים השונים, לעולה מהסרטון וציין גם את ממצאי הבדיקה הקליניים. לאור כל אלה, הוא מצא שקיימת הפרעה פירמידלית עם חולשה בצורה קלה עד בינונית בגפיים תחתונות. הנכות הועמדה על ידו על 35% בגין חולשה דו צדדית ברגליים, בצורה קלה עד בינונית, לפי תקנה 29(2)(א-ב) לתקנות המל"ל. על אף הציון בגיליון המחלה של שערי צדק שהתובע נעזר בהליכון עוד לפני התאונה, הוא אמר כי אין כל עדות לחוסר נוירולוגי קודם ולכן קבע שכל הנכות קשורה לתאונה. יוער כי המומחה בדק את התובע ביום 25.1.12 ובבדיקתו מצא אף חולשה בינונית עד קשה (ולא חולשה קלה עד בינונית, כפי שקבע לבסוף), עם זאת הוא ציין כי שיתוף הפעולה בבדיקת הכוח לא היה מלא. נראה כי מטעם זה, פנה עם בקשה לבית המשפט ביום 10.3.12, לראות את הסרטון, ולבצע MRI עדכני - בטרם סיכום סופי של חוות דעתו. אין אלא להניח, שאלו הולידו את מסקנתו כי החולשה לבסוף - היא קלה עד בינונית. ד"ר וולר המליץ על מינוי אורולוג, לבדיקת בעיות השליטה במתן שתן.

11.              האורולוג, ד"ר אברבנאל, פירט בחוות דעתו בהרחבה - מחלות מהן סבל התובע, עובר לתאונה. כן ציין את כל פניותיו הרלוונטיות לטיפול רפואי, לאחר התאונה. אגב התייחסות לאותן פניות, הבחין האם הייתה בכל אחת מהן תלונה בתחום האורולוגי, אם לאו. בכלל האמור הדגיש כי ביום התאונה, בבית חולים העמק בעפולה, לא הייתה תלונה בתחום האורולוגי וכך גם ארבעה ימים לאחר מכן, כאשר פנה לשערי צדק. התלונה הראשונה בתחום זה, היא בהדסה עין כרם, בעקבות פניה ביום 25.12.06, עת קיימת תלונה על חוסר שליטה במתן שתן. התובע הועבר לאחר הטיפול שם, למחלקה השיקומית בבית חולים הדסה שבהר הצופים ובתקופת הטיפול הנ"ל, היה עם קטטר שופכתי. הוא נגמל מהקטטר בהמשך, עת הועבר לאשפוז יום. אין בהמשך פנייה לאורולוג, או תלונה אחרת הקשורה להטלת שתן וממילא לא בוצע בירור בתחום זה. רק כארבע שנים לאחר התאונה, אושפז התובע ביום 3.12.10 בהדסה הר-הצופים בעקבות חום, ישנוניות ו -"הפרעה חדשה בשליטה בסוגרים". באותו אשפוז לא בוצע בירור ולא ניתן טיפול בתחום האורולוגי. המומחה בדק את התובע ביום 24.4.13. במסגרת הפגישה נערך גם בירור טלפוני עם בתו, באשר למצבו האורולוגי ועלה כי השימוש בטיטול הוא בלילה, לדברי בתו: "כמו כל הזקנים". הבדיקה עצמה הייתה תקינה. המומחה ציין כי במשך תקופה ממושכת מאז התאונה, אין תיעוד לבעיה בתחום האורולוגי, הקשורה לתאונה. מהקטטר נגמל התובע כבר במהלך תקופת השיקום. התלונה כארבע שנים לאחר התאונה, יוחסה למצב הכללי של התובע באותו אשפוז. אותה תלונה כשלעצמה, מעידה שבתקופת הביניים, בין האשפוז הסמוך לתאונה ובין האשפוז בסוף 2010, לא הייתה בעיה אורולוגית. באשר לשימוש כיום בטיטול, במהלך הלילה, סבר המומחה כי בשים לב למצבו הלבבי וגילו, מדובר בתסמין נפוץ שלמעשה קיים, בדרגה זו או אחרת, אצל כל האנשים במצבו. השימוש בטיטול הוא לעיתים גם כדי למנוע חשש לנפילה, מחמת קימות במשך הלילה. עסקינן אפוא במגבלה הקשורה לבעיית ניידות בגיל מבוגר ולא לבעיה אורולוגית. גם אם התובע סובל מתסמינים של תכיפות ודחיפות במתן שתן, אלה שכיחים מאוד, ביחס למצב הרפואי שפורט בחוות הדעת ואינו קשור לתאונה שעבר. ביחס לאמור בחוות הדעת של ד"ר גורדון מיום 11.2.09, סבר המומחה שחל שיפור במצב האורולוגי של התובע. בפני ד"ר גורדון טען התובע שהוא משתמש בפנרוס, לשם שליטה בהטלת שתן, על אף שלבדיקה שנערכה על ידה, הגיע התובע ללא טיטול וגם נרשם שהוא לא משתמש בקטטר או בפנרוס. המומחה ציין שלא יכולה להיות מחלוקת שכיום, אין הוא משתמש בהתקן חיצוני לאיסוף שתן. לא רק שהתובע לא טען לשימוש שכזה, אלא אין גם גירוי בעור, המעיד על שימוש שכזה. באשר לשימוש בטיטול בלילה, שנקבע עוד על ידי ד"ר גורדון, סבר המומחה שלא חל שינוי במצב, אך כאמור אין קשר בין שימוש זה ובין הפגיעה בתאונה.